הוא קרא לעצמו מרקו, למרות שבתעודת הזהות היה כתוב "מרדכי". מרקו נשמע בינלאומי, זורם, יוקרתי. בדיוק כמו השעונים שהוא לבש – כל פעם מותג אחר. לפעמים שלף את הרולקס, לפעמים העדיף את הפטק פיליפ. כל שבוע, אישה אחרת. וכל אחת מהן חשבה שהיא היחידה.

מרקו גר בפנטהאוז בצפון תל אביב, דירת גג עם בריכה שקופה ופסנתר כנף שהוא לא ידע לנגן עליו. אבל זה הרשים. וגם הבקבוק של הדום פריניון שתמיד עמד פתוח, כאילו מישהו בדיוק מזג ממנו כוס.

הוא לא היה צעיר. שערו התחיל להאפיר, אבל הוא צבע אותו בקביעות בגוון "שחור איטלקי מס’ 3". הפנים היו מתוחות מעט, לא באופן מוגזם, רק מספיק כדי לא להיראות מותש. הוא לא האמין באהבה, אבל כן האמין ב״ערך שוק״. והערך שלו – לפחות בעיני עצמו – היה גבוה מאוד. ולכן החליט להיות שוגר דדי .

**

ליה הופיעה בחייו כשהייתה בת 24. חצי שנה אחרי שסיימה תואר בתקשורת בלי לדעת מה לעשות עם זה. היא עבדה כמלצרית בבר מסעדה יוקרתי ברוטשילד, בעיקר בלילות, בעיקר בשביל הטיפים. היא ידעה מה יש לה בידיים: יופי שעוצר שיחות, שיער ארוך שנראה תמיד כאילו הרוח סידרה אותו, קול קצת צרוד אבל סקסי. כשהגישה למרקו את המרגריטה שלו בפעם הראשונה, היא שמה לב איך העיניים שלו סורקות אותה כמו מכונת MRI. לא בוטה, אלא כזה שבוחן. שוקל השקעה.

הוא השאיר לה טיפ של 500 שקל עם כרטיס ביקור מצופה זהב. "אם תרצי לראות מה זה עולם אחר – תתקשרי."

היא התקשרה.

**

בפגישה הראשונה, הוא הזמין לה שמלה. בפגישה השנייה – תיק. בפגישה השלישית – טיסה לפריז. לא הייתה ביניהם אהבה, לא באמת. היו דינמיקה, חוזה לא מדובר: הוא נותן, היא נוכחת. לפעמים הוא היה שואל לדעתה, מקשיב כאילו אכפת לו. לפעמים היה מבקש שתתלבש אחרת, תדבר פחות, תצטלם יותר. והיא? היא שיחקה את המשחק, כי זה מה שזה היה – משחק עם כללים ברורים: הוא המממן, היא הפרס.

אבל ליה לא הייתה טיפשה. היא ידעה לקרוא בין השורות, גם אם לא דיברו עליהן בקול. היא התחילה לרשום – כל פגישה, כל משפט מוזר, כל דרישה שחרגה מהרגיל. לא ביומן. בטלפון, באפליקציה סודית עם סיסמה. היא לא ידעה בדיוק למה. אינטואיציה.

**

מרקו לא הסתפק רק בליה. היו עוד. אחת מהן – יוליה, דוגמנית מאוקראינה, התחילה לאיים. הוא ניסה להרחיק אותה בדרכו – כסף, טיסה חזרה, שתיקה. אבל היא לא רצתה לשתוק. פתאום התחילו לצוץ חשבונות פייק באינסטגרם, סיפורים על מרקו שמבטיח ולא מקיים, שמצלם בלי רשות, שמתנהג כמו פטרון של עולם תחתון. אף אחד לא ידע אם זה נכון – אבל כשהריח של סקנדל באוויר, כולם מריחים.

מרקו התחיל להילחץ. התחיל להתקשר לליה הרבה יותר, פתאום ניסה להדק את החוזה הלא כתוב. "אל תאמיני לשטויות", הוא אמר לה. "הן פשוט מקנאות. אני בוטח רק בך."

אבל ליה כבר לא הייתה בטוחה שהיא רוצה להיות האחת שלו. היא ראתה מה קרה לאלו שקדמו לה, והרגישה שהשעון מתקתק. היא התחילה להקליט את השיחות.

**

ערב אחד, אחרי עוד ארוחת שף עם עוד יין יקר מדי, הוא הביט בה ואמר: "אני רוצה שתעברי לגור איתי. לא סתם אורחת, אלא באמת. אישה שלי." זה היה אמור לרגש אותה. אבל במקום זה – היא הרגישה כאילו הוא חותם אותה.

היא חייכה, אמרה "אני צריכה לחשוב על זה", וכשהוא הלך לשירותים, היא שלחה את כל ההקלטות, כל הקבצים, כל הסיכומים – לעצמה, לחברה טובה, לעיתונאית בשם דנה ששמעה עליה.

יומיים אחרי – מרקו היה בכותרות. לא כמלך הנדל"ן או כפילנתרופ של מוזיאונים, אלא כ"שוגר דדי מהגיהנום". סיפורים, עדויות, תמונות. פתאום נשים שלא העזו לדבר – דיברו. פתאום כולם "ידעו מזמן" אבל שתקו. עכשיו, כבר אי אפשר היה לשתוק.

**

מרקו ניסה להכחיש, ניסה לאיים, ניסה לקנות שתיקות. כל מה שעבד לפני – כבר לא עבד. כמו שאמרה לו יוליה בטלפון, "הזמן שלך עבר, מרקו. אתה לא הסיפור – אתה האזהרה."

וליה? היא נעלמה מהרדאר. עזבה את תל אביב, שינתה מספר, התחילה לכתוב בלוג על יחסי כוח, על נשים שמבינות את החוזה לפני שחותמות. לפעמים, כששואלים אותה איך הכל התחיל, היא רק מחייכת. ולא אומרת כלום.

כי היא יודעת – הסיפור עוד לא נגמר. הוא רק החליף דמות.